מזונות הבעל לאשתו במשפט העברי והישראלי
בשנים האחרונות נשמעים בציבוריות הישראלית טענות בדבר תפקודו הלקוי של מוסד הדיינות בישראל. אותו גוף מוסדי משפטי המוסמך לדון בעסקי משפחה. הטענות הרווחות בקרב הציבור מופנות בעיקר כלפי הקשיחות והאטימות המתנהלת בבתי דין אלו כלפי הנשים. הטענה ההולכת ונשנית בזה אחר זה היא בדבר אפליית הנשים מצד המקורות המשפטיים המיוצגים בידי חברי בית הדין וגם מצד אורח חייהם הנוקשה ולחכם היה די ברמיזה אלא שאנו פונים לכולם ונאמר שאת הטחותיהם הם מפנים כלפי המשפט העברי המפלה.
על מנת ליצור שיח משכיל שוקל בוחן וצודק טוב לנו לפרקים לזכות להבין מה טומנת בחובה אותה דוקטרינה הלכתית מאובקת לדעת חופשיים רבים וזאת מה שנעשה. ונציג בזעיר מידע מקצת מיסודות דיני המשפחה העבריים הנהוגים בישראל.
נחלקו הפוסקים הראשונים בדבר חובותיו של הבעל כלפי אשתו. במושכל ראשון היה נראה לומר שזוהי חובה מקראית ערוכה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" אלא שחכמי התלמוד, ובעלי הפסיקה אשר נגררו אחר מחלוקת חכמינו דנו בשאלה היסודית האם כל החובות האלו הם הסכם משפטי כשאר ההסכמים המשפטיים או שמא זה מציאות משפטית בלתי תלויה. ואכן ר' משה בן נחמן, הרמב'ן, פסק בחידושיו שזוהי תקנת חכמינו, שאכן קיים הסכם בין האשה שמעשה ידיה ( כלומר משלח ידה ורווחיה ממנו) קנויות לבעלה ובתמורה לכך בעלה מעניק את חובת המזונות. על פסיקה זו כבר חלק עליו הרמב"ם בספרו הגדול משנה תורה בקובעו שחובה זו חובה תורנית. איך שלא יהיה מוסכם על כולם שהטעם שמעשי ידיה של האשה לבעלה נובעת מתקנת חכמים על מנת שלא תשרור איבה בין בני הזוג,בכך שהבעל יפרנס את אשתו וזו מצדה לא תעשה כלום. ונפוקתא גדולה יוצאת מכך, זאת משום שניתן להכיל את העיקרון המשפטי הבסיסי שכל מי שתקנה מסוימת ניתקנה לטובתו- זכאי לוותר על אותה תקנה ואכן במידה והאשה מעוניינת בכך רשאית היא להכריז מעשי ידי לעצמי ואי אפשי במזונותיך.
מה מטריית ההגנה של כסות ומזונות כוללת? האם ריהוט משרדי לצורכה של האשה לעבודתה בקליניקה הפרטית שלה נחשבת מזונתה האם ריהוט חדרי תינוקות לילדהם נחשב כחלק ממזונות לבניה. דומה ששאלות מסוג זה( לא בהכרח על ריהוט משרדי) היוו כר נרחב לפעילותם של חכמינו במרוצת הדורות ודיונים שונים נשמעו לכאן ולכאן. אלא שספרות השו"ת איננה מלאה כהוא זה בנושא הנ"ל מול השאלות הנידונות באשר למצב פרידה בין בני הזוג. נשמיע, שההלכה באופן עקרוני גורסת שבמצב של פרידה, כל נכסי המשפחה חוזרים לבעל ( פרט לנכסים מיוחדים של האשה שלא נדון כעת) ובתמורה חייב הבעל במזונות מלאים לו ולאשתו. הבעיה מרכזית במשפט הישראלי הוא הכנסתו של החוק איזון המשאבים שבו חלוקת הרכוש מחלקת בין בני הזוג אלא שעדיין הבעל חייב במלוא המזונות. וללא כל הסברה, גם בבתי הדין הרבניים לא מסתמכים על אחת מפסיקותיו הנודעות של גדול חכמי ההלכה בספרד הר"ן רבנו ניסים מגירונדי אשר פסק שהמזונות יכולות להתחלק בין בני הזוג. צעד נוסף המרע לזכותו של הבעל כיום הוא שילוב חומרת חובת הבעל למזונות באופן גורף. אך יישומו של תקנת החוק המאפשרת לאחד מבין בני הזוג לא ללכת לבית דין רבני אלא ללכת לבית המשפט הישראלי שם ניתן ליישם את תקנת החוק שהרכוש מתחלק בשווה בין בני הזוג מעררת פליאה. והמשכיל ידום בעת הזו ויתמהה שהרי מקור תקנה זו הוסיפה ואמרה שלא רק הנכסים יחולקו אלא גם חובת נטל המזונות אך למעשה חילוק זה לא מבוצע.
על מנת ליצור שיח משכיל שוקל בוחן וצודק טוב לנו לפרקים לזכות להבין מה טומנת בחובה אותה דוקטרינה הלכתית מאובקת לדעת חופשיים רבים וזאת מה שנעשה. ונציג בזעיר מידע מקצת מיסודות דיני המשפחה העבריים הנהוגים בישראל.
נחלקו הפוסקים הראשונים בדבר חובותיו של הבעל כלפי אשתו. במושכל ראשון היה נראה לומר שזוהי חובה מקראית ערוכה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" אלא שחכמי התלמוד, ובעלי הפסיקה אשר נגררו אחר מחלוקת חכמינו דנו בשאלה היסודית האם כל החובות האלו הם הסכם משפטי כשאר ההסכמים המשפטיים או שמא זה מציאות משפטית בלתי תלויה. ואכן ר' משה בן נחמן, הרמב'ן, פסק בחידושיו שזוהי תקנת חכמינו, שאכן קיים הסכם בין האשה שמעשה ידיה ( כלומר משלח ידה ורווחיה ממנו) קנויות לבעלה ובתמורה לכך בעלה מעניק את חובת המזונות. על פסיקה זו כבר חלק עליו הרמב"ם בספרו הגדול משנה תורה בקובעו שחובה זו חובה תורנית. איך שלא יהיה מוסכם על כולם שהטעם שמעשי ידיה של האשה לבעלה נובעת מתקנת חכמים על מנת שלא תשרור איבה בין בני הזוג,בכך שהבעל יפרנס את אשתו וזו מצדה לא תעשה כלום. ונפוקתא גדולה יוצאת מכך, זאת משום שניתן להכיל את העיקרון המשפטי הבסיסי שכל מי שתקנה מסוימת ניתקנה לטובתו- זכאי לוותר על אותה תקנה ואכן במידה והאשה מעוניינת בכך רשאית היא להכריז מעשי ידי לעצמי ואי אפשי במזונותיך.
מה מטריית ההגנה של כסות ומזונות כוללת? האם ריהוט משרדי לצורכה של האשה לעבודתה בקליניקה הפרטית שלה נחשבת מזונתה האם ריהוט חדרי תינוקות לילדהם נחשב כחלק ממזונות לבניה. דומה ששאלות מסוג זה( לא בהכרח על ריהוט משרדי) היוו כר נרחב לפעילותם של חכמינו במרוצת הדורות ודיונים שונים נשמעו לכאן ולכאן. אלא שספרות השו"ת איננה מלאה כהוא זה בנושא הנ"ל מול השאלות הנידונות באשר למצב פרידה בין בני הזוג. נשמיע, שההלכה באופן עקרוני גורסת שבמצב של פרידה, כל נכסי המשפחה חוזרים לבעל ( פרט לנכסים מיוחדים של האשה שלא נדון כעת) ובתמורה חייב הבעל במזונות מלאים לו ולאשתו. הבעיה מרכזית במשפט הישראלי הוא הכנסתו של החוק איזון המשאבים שבו חלוקת הרכוש מחלקת בין בני הזוג אלא שעדיין הבעל חייב במלוא המזונות. וללא כל הסברה, גם בבתי הדין הרבניים לא מסתמכים על אחת מפסיקותיו הנודעות של גדול חכמי ההלכה בספרד הר"ן רבנו ניסים מגירונדי אשר פסק שהמזונות יכולות להתחלק בין בני הזוג. צעד נוסף המרע לזכותו של הבעל כיום הוא שילוב חומרת חובת הבעל למזונות באופן גורף. אך יישומו של תקנת החוק המאפשרת לאחד מבין בני הזוג לא ללכת לבית דין רבני אלא ללכת לבית המשפט הישראלי שם ניתן ליישם את תקנת החוק שהרכוש מתחלק בשווה בין בני הזוג מעררת פליאה. והמשכיל ידום בעת הזו ויתמהה שהרי מקור תקנה זו הוסיפה ואמרה שלא רק הנכסים יחולקו אלא גם חובת נטל המזונות אך למעשה חילוק זה לא מבוצע.